כיום עיניים רבות נשואות לסין ולא רק בגלל משבר הקורונה אלא גם בשל המשבר האנרגטי שסין מנסה לחלץ את עצמה (ואותנו) מפניו. סיכון רב קיים לזיהום וצריכת דלק מהר מהצפוי בשל התיעוש המואץ של סין. אחד מביטוייו של התיעוש הסיני הוא תוכנית “רכב לכל אזרח”. התלות ברכב האישי מהווה בעיה שכן רוב רובה של האנרגיה שמשמשת אותנו מקורה מדלקים מאובנים. למעשה מדובר על כ 85% מהאנרגיה שמגיעה מדלקים אלו. כ- 23% מהאנרגיה מקורה משריפת גז טבעי, 25% משריפת פחם, וכ- 37% משריפת נפט. החשש להתכווצות בהיקף מקורות האנרגיה הקיימים כיום היא הסיבה העיקרית לחיפוש מקורות חדשים לאנרגיה.

החשש הזה הגיע לשיאו בעקבות משבר הנפט ב-1973 במהלכו עלות חבית נפט עלתה מ-2 דולר לכ 40 דולר, ועשור לאחר מכן, בעקבות התקלה הדרמטית בצ’רנוביל – מתוך כל זה עולה ההבנה שהדלקים הישנים לא יישארו עימנו לנצח, וזה בא לצד ההבנה ככיום מספר מצומצם של מדינות ושכבה מאוד מסוימת של אנשים שולטים ברוב רובם של מקורות האנרגיה בעולם, וזוהי מערכת שרחוקה מלהיות מערכת שוויונית או הוגנת.

סין השקיעה בעשור האחרון מליארדי דולרים בהגדלת תפוקת האנרגיה שלה ממקורות כמו שמש, רוח וסכרים הידרואלקטריים.

למרות המגמה הירוקה, בשנים האחרונות רואים בסין ירידה בהשקעה באנרגיה מתחדשת. וזאת למה? הבעיה הגדולה באנרגיה סולארית ורוח היא הצורך לשמור על חשמל בסוללות כדי לאזן בין שעות הייצור הגבוה לתקופות של ביקוש רב. טכנולוגיית הסוללות עצמה מאוד יקרה ומעלה את מחיר האנרגיה הירוקה. בנוסף, תהליך ייצור הסוללות מזהם את עצמו.

ב 30 השנים האחרונות סין בנתה יותר כורים גרעיניים מרוסיה, מדובר על 40 כורים גרעיניים חדשים. סין היא לא היחידה שכן ל 15 מתוך 20 הכלכלות החזקות בעולם יש כורים גרעיניים לייצור חשמל. מסתבר שעם כל האידיליה של האנרגיה ממקורות מתחדשים וברי קיימא, נכון להיום ההשקעה האפקטיבית ביותר בהקשר של ייצור חשמל הם עדיין הכורים הגרעיניים. החדשות הטובות הן שנעשים מאמצים רבים על מנת להפוך אותם לבטוחים יותר, ויש לקוות שנראה יותר ויותר שיתופי פעולה בין המעצמות השונות בהקשר הזה כי שיתוף ידע וטכנולוגיות יכול לתרום לעולם כולו.